הוא ואני בטנגו מטורף

אני לא רוצה יותר לחיות עם מכור פעיל ולחכות שישתנה. גם אם מדובר בוויתור על אהבת חיי.    

מה שקורה הוא שבן זוגי עימו תכננתי להתחתן בקיץ עמוק בתוך הסמים. היום זה קריסטל. אתמול זה הרואין. כרגע הוא במעצר על נסיון פריצה ואחזקת רכוש גנוב. הוא איש מקסים עם רגש פצוע. לפני שנפל עמוק חיפש עזרה. גם אני חיפשתי…הגעתי לנראנון ולמדתי קצת בקבוצה. זזתי הצידה ונתתי לו ליפול כי כבר לא היה מה לעשות איתו. 24 שעות מול הסם עם קריזים וגניבות ממני..לקח לי זמן לקלוט, כי לא ידעתי מה זה והוא שיקר כל הזמן. כמובן. אז עשיתי תחקיר ולא בחלתי באמצעים עד שגיליתי. העפתי את חפציו מהבית וניתקתי מגע….ראיתי את ההידרדרות והרחתי את הסוף. הזהרתי אותו מפני עצמו ולצערי אשר יגורתי בא. אמרתי לו שניפגש בכלא וכך אכן קרה. נכנסתי שוב לתמונה והפתעתי אותו בביקור. גם אני הופתעתי. לראשונה סיפר לי אהובי את כל האמת. כמעט…

עכשיו הוא רוצה גמילה אבל לא בטוח שביהמ"ש ייתן. התחלתי לחפור בתיק, לבקשתו. המצב רע ועלול להיגמר גם בשלוש שנים בפנים, כי יש לו על תנאי.

אני אמביוולנטית. אוהבת אותו מאוד אך יודעת שמדובר ברגש פצוע ובדרך ארוכה. כמה אני מוכנה להקריב. הבטחתי שאלווה אותו בגמילה. לא הבטחתי נישואים. למרות שהוא רוצה.

אני אקדמאית מבית טוב. יש לי ילדים ובית משלי שקניתי בזיעת אפי. אני רוצה חיים נורמליים והתאהבתי בנרקומן, שבתחילה לא ידעתי שהוא כזה. זה הסרט שלי.

הייתה בינינו כימיה ואהבה גדולה. שחזרה עכשיו. אולם…כמה אני יכולה להקריב?

אמש הייתי בביתו, לבקשתו, כדי לקחת מסמכים. גיליתי גם מסמכים מסוגים אחרים וקראתי את האותיות הקטנות.
אבחנה רפואית אחרי שנפל מסולם, מייד כשהכרתיו. הכוללת סימני הזרקה בכף הרגל. סיפור חייו כפי שכתב אותו לפני כשנתיים כשהיה בטיפול גמילה ואשר לאחריו נפל שוב בגדול. מעבר למה שאני כבר יודעת, השתמש בהרואין כבר 10 שנים קודם. אין לי מושג מדוע אמר לי שאצלו זה תמיד קוקאין. כנראה בגלל התדמית הקלוקלת. אבל בעצם מה כבר ההבדל? אמרתי לו לא פעם: תגיד לי רק אמת. גם אם תגיד שהזרקת ברחוב זה בסדר, רק אל תשקר לי. הוא גילה לי לאט. אולי ככה זה ולא כולם כמוני, שיורים הכל בפרצוף. הייתה תקופה שעברנו יחד נסיון גמילה ואז הוא לקח אותי לסיור מיפוי של תחנות סמים. לטעמי, גם זו הייתה דרך לשתף אותי בחייו. פגשתי נרקומנים כבדים, כאלה שפחדתי ללחוץ את ידם. וגם סוחרי סמים כבדים, זונות.

היינו יחד ארבעה חודשים. עזבתי לחודשיים כמעט וכעת שוב. לאן?

יש אינספור שאלות ואין אף תשובה.

כמה אקריב למען האהבה? למה?

התחלתי בטיפול פסיכולוגי במקביל לקבוצת המשפחה של נראנון. במקביל אני מטביעה את עצמי בעבודה. וורקוהולית…

פעם, מזמן, ניסיתי גם אני סמים קלים, אלכוהול ומשככי תודעה. הייתי אבודה לגמרי, עם כאב נפשי עצום. בגיל 25 חתכתי מהכל, לבד. התחתנתי עם גבר שאיני אוהבת כדי לשקם את עצמי. אני…האנרכיסטית…

עכשיו, דרך בן הזוג הנוכחי שלי, אני נאלצת לגלות את הגבולות שלי מחדש. ידיעה מרעישה: אין לי גבולות כלל. במשך השנים בניתי אותם באופן מלאכותי, בכדי שלא ליפול. אה, כן,. התמכרתי לספורט. עד היום אני עושה ספורט בקביעות. אני נוהגת לומר שזו התרופה הפסיכיאטרית שלי.
נחמות קטנות: שלחתי לו סדין עם הריח שלי. הוא שלח לי פרח שהכין. טלפונים פעם ביום. ביקורים פעם בשבוע. סגורים עדיין. מחכה לפתוחים, בהם יחבק. יש משהו מאתגר באופן חולני בכל זה. ביכולת המטורפת שלי לעמוד באתגרים שאני מציבה בפני עצמי. לא לצאת עם גברים, למרות שמתחילים איתי המון. להתנזר מסקס. לדמיין אותו מליון פעם ביום.

אני עוד עלולה להינשא לו. המחשבה על כך מעוררת בי רגשות סותרים.

הבטחתי שאטפל בעצמי לפני כן, גם עליו לטפל בעצמו. 17 התפרצויות. 12 הרשעות. ארבעה מאסרים. וואו. מי היה מאמין שאני..

בית המשפט קבע: רצידיביזם (עבריינות מועדת). נו טוב, ברור, נרקומן. לפני שנכנס חיפש עזרה. היה בקשר עם נראנון, דבר אתי על גמילה. לא היו לו הכוחות וידע שייעצר. חבר רע ריפרף סביבו כפרפר כשאני עזבתי.

לפני העזיבה שלי עשיתי את כל הטעויות האפשריות. מתוך אהבה.נתתי לו ים של כספים ואת היתר הוא גנב מכרטיס האשראי שלי. איימתי על סוחרי סמים. צרחתי וקיללתי. ניסיתי למנוע את ההתמכרות ללא הצלחה ורק נפלתי. בסופו של יום, מצאתי את עצמי למשך שבת שלמה מפורקת מעשרה אסיוולים (מינון נמוך: שני מיליגראם האחד), אותם קבלתי מרופאת המשפחה שלי. זה היה אחרי שנעלם שוב וידעתי בדיוק מה הוא עושה. שבת שחורה שאחריה סבלתי מכאבים ודיכאון. אני שמעולם לא לוקחת תרופות. זה הפחיד אותי.

אה, כן,. כבר לא עמד לו. הוא שזיין בלי הפסקה. לאן הגענו, אמרתי לעצמי. די.

ואחרי הדי הזמין אותי לביתו וגנב לי שתי טבעות יהלומים ובין לבין הייתה אלימות בינינו. הוא ואני בטנגו מטורף.

אז עכשיו הוא שם. מעכל את מעשיו ואוהב אותי. ואני כאן. מנסה לעכל אותו ואותי ואת הסיבות והתוצאות וכל היתר.

אז הנה, כבר כתבתי משהו מבלי להתכוון, פשוט לא הצלחתי להפסיק.

הפסיכולוג בקש שאחשוב על מה זאת אהבה בשבילי. ובכן, התשובה אינה משביעת רצון. אהבה בשבילי היא כמו בסרט קזבלנקה. עוצמתית ובלתי אפשרית. הייתי רוצה שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב. אני לא יודעת אם יש בי הרצון להמתין ולצפות לסוף כזה בתוך חוסר ידיעה מוחלט. הוא אומר שהוא רוצה גמילה. האמנם?. נמאס לי לחכות שישתנה ולמדתי לשחררו באהבה.

אני לא רוצה יותר לחיות עם מכור פעיל ולחכות שישתנה. גם אם מדובר בויתור על אהבת חיי.

 

לפגישה הרביעית עם הפסיכולוג אני כבר לא מגיעה. התירוץ הרשמי: פול עבודה לקראת הפסח. אבל בפועל, מדובר במשהו אחר. "את פוגעת בעצמך גם עכשיו", אמר לי בפגישה השלישית, אליה הגעתי מלאת אנרגיות חיוביות בעקבות המפגש השבועי בקבוצת המשפחה של נראנון. "הוא עשה לך דברים קשים ואת אומרת שאת עדיין נמצאת אתו בקשר". סכין בבטן.
במשך שבוע שלם התהלכתי עם התחושה הזאת והפכתי בה, כמו תולשת את עלי הכותרת מפרח חרצית דמיוני. פוגעת, לא פוגעת….זה מדמם. פוגעת…ההיסטוריה שלי לא פשוטה ועכשיו המכור שלי שתוקע את המסמר האחרון בארון ואני, איפה אני….קצת עצוב, הרבה שמח, הרבה מבולבל.
במקביל מבהירים הורי חד משמעית שאם אמשיך להיות איתו בקשר ינתקו מגע. ירדתי למחתרת ברגשות חצויים. חושבת לחתוך, למען כולם ובטח למען עצמי כי ככה צריך, כי ככה אומרים כולם שרצוי לעשות ואז שומעת את קולו בטלפון ורואה את פניו ונסוגה בי. אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי. עם זה אי אפשר להתווכח. הוא מתכנן גמילה בפעם השניה בחייו. אולי הפעם יצליח. כבר אין לי אשליות שאוכל לתקן אותו או לשנות את מעשיו, יודעת שרק הוא זה שיחליט.
במפגש הבא של קבוצת התמיכה אני מספרת על הפסיכולוג. המשתתפים הוותיקים מהנהנים בהסכמה עצובה. "מי שלא מכיר את האינטראקציה עם מכור, זה מה שהוא אומר". המשפט הזה חוזר שוב ושוב ומעודד קצת.
ובינתיים, שיחות מבית המעצר ומפגשים שבועיים אליהם אני חומקת בשעות הבוקר המוקדמות מבלי שאיש יידע. מתניעה ונוסעת לחיי האחרים. אלוהים, מעולם לא הסתרתי דבר מאיש, ועכשיו….
לפחות כבר אי אפשר לסבן אותי יותר. אט אט מתבהר הכל ומתפזרים ענני האשליה. אני כבר יודעת איך נראות העיניים בסוטול, איך מגיב הגוף ומה אומרת הנשמה ואני מתחזקת. כבר לא אותה אישה היסטרית שמנסה לעצור את ההתמכרות ונלחמת בטחנות רוח. מפוכחת, מפוקסת.
הוא מספר לי את כל האמת. מקלף לאט את שכבות הבצל, אין כבר מה להסתיר. אין טעם, אין מוצא, מי יודע לכמה זמן יישפט ומה יקרה בינתיים. אני חיה לא חיה. איתו, בלעדיו. סופרת שבועות עד זמן הביקורים הפתוחים בהם כבר לא נשב משני צידי הזכוכית. שמחה קצת, מחכה. ולפתע הידיעה שמכה: למעשה אני לבד. למה שאסבול ביחד איתו? מה יהא עלי?
אין לי תשובות ואני מחליטה לחיות יום ביומו ומתקדמת. נרשמת ללימודי משפטים, לוחצת פול גז על הקריירה שלי וגם שופינג, חברים ושוב עבודה ואוטוטו ליל הסדר. אני אצל ההורים. עם שמלת תחרה כתומה וחיוך מזוייף. "אין ברירה", אומרת אחותו, איתה אני נמצאת בקשר הדוק. "לא כולם צריכים לדעת הכל, בטח לא עכשיו, שכלום עדיין לא ברור". וגם: "ברור שאילולא היה אחי הייתי מדברת אחרת ואומרת לך שלא להיות איתו, כמו שאומרים כולם".
בלילות, במיטתי הריקה, אני מנסה לחשוב בהיגיון ולנתח את המצב. האם אני מאוהבת במכור מתוך מקום חולה ופצוע? לא. אני יודעת שלא. ואני גם יודעת שלא אסכים לחיות עם מכור פעיל ולא אתמוך בהתמכרות שלו בשום אופן, עשיתי זאת יותר מידי. זה גם מה שאני אומרת לו בשיחותינו היומיות. עכשיו, כשהוא מאחורי סורג ובריח ונקי מזה חודש וחצי, הוא מבין בדיוק על מה אני מדברת. חבל שרק שם, שרק עכשיו.

עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (2)
חרדות ופחדים כל יום ביומו
זוגיות חד צדדית
מכתב לגבר שלא היה שם בשבילי
פרק הסיום

תגובות

avatar
  הרשם  
החדש יותר הישן יותר
קבלי הודעה על:
ASAF
ASAF
לא יודע מה לכתוב ואך להגיב לפני הרבה זמן הכרתי את מיכל בחורה מדהימה ישרה חכמה ויפה היא ספרה לי על החיים שלה ונדהמתי מהחוזק שלה ונכבשתי מהיושר הפנימי שלה אחרי נקיון של כמה שנים חזרה להשתמש ואני ראיתי את זה ולא עצרתי את זה ואפילו דאגתי לו פעם לתת לידיד שלה כסף לקנות ולהביא לי שאם היא תהיה בקריז אחרי שהיא משתמשת אני העשה לה סופרייז (הפתעה) מתוך מקום שחשבתי שאם יהיה לה היא לא תתחרפן הנסיון שלי בסמים זה שיש לי גיס נרקומן שכל פעם נקי לשנה שנתיים וחוזר לזה שוב וראיתי מה קורה אצלם בבית נפרדנו לאחר… קרא עוד »
הילה
הילה

כתוב נהדר, אם זה אמיתי זה עצוב. איך זה שאת עוד חושבת להתחתן איתו? זה כמו הנשים המוכות האלה שתמיד חוזרות לבעל הדפוק.

יסמין
יסמין

כן..שמעתי פעמים רבות מידי את המשפט הזה וניסיתי לעשות סדר בראשי ולבחון הם זה אכן כך. ובכן לא. היום, כשאני כבר יודעת, ברור לי לגמרי כי לא אשאר לחיות עם מכור פעיל ואף אעמוד בזה. היום אני גם די יודעת שמי שלא היה שם לא יבין. כלומר: האדם אינו המחלה, מדובר בשני אלמנטים שונים. ובמקרה שלי מדובר באדם שאני אוהבת באמת. את המחלה, כמובן, איני אוהבת כלל. אבל החלטתי להיות לצידו בדרך להחלמה וגם אמרתי לו שאם תהיה מעידה בה יבקש עזרה, אהיה שם. כלומר: אני שמה גבולות. קודם כל לעצמי. ואני מתמקדת בי. זו הדרך היחידה להחלמה. שלי.