הצעד הראשון שלי – וידויו של נרקיס

אז…

מחלת ההתמכרות שלי היא הדרך הכפייתית והאובססיבית שבה אני מתנהג כדי לברוח מההתמודדות האמיתית שהיא הקושי לעמוד מול מה שאני מרגיש.
אני ממציא לעצמי בעיות שאינן קיימות על מנת להוכיח לעצמי כי אני מצליח לשרוד את הקשיים. אבל הקושי שאני מחפש הוא לא הקושי האמיתי, אלא רק משהו לבריחה כדי לקבל הקלה זמנית.
גיליתי שהרבה יותר קל לי להיות במצב "מלחמה" תמידי. אני מוצא שקל לי במקומות שבהם אני דוחה אנשים, מצליח לדחות את העימות שלי עם עצמי לעוד זמן מה וכך בעצם מרוויח זמן ומאבד חיים.
אני לא באמת יודע להתנהל מול הפחדים שלי או הרגשות שלי, לעומת זאת אני כן מצליח במקומות של ניצול אחרים והשגת מטרות שאין בהן כלום ומרגיש כאילו אני חי ופועל אך בסופו של דבר אינני אדם יצרני. איני מסוגל ליצור קשרים אמיתיים וכנים עם אחרים מתוך כך שאיני מסוגל לעשות זאת עם עצמי. איכשהו כדור הארץ סובב סביבי ואני נרקיס מלך הביצה.

נאלצתי לומר את המילים "אני מכור" ולהתכוון אליהם

מכיוון שאני דחיין בלתי נלאה, אני נמנע מלעמוד מול מישהו ולומר לו דברים שלא מתיישרים עם תדמית הנחמד שלי. הפחד הזה גורר אותי אחר כך לפעולות של כיסוי תחת ושקרים קטנים שהופכים לגדולים רק משום שאין לי את האומץ לקטוע את המעגל הזה בנקיטת פעולה שנוגדת את הדפוס הזה.

לכעוס אני יודע. את הכעסים שלי אני מגייס כעזרה לבריחה. כאשר יש לי בעיה רגשית ובמיוחד כשהדבר כרוך בעימות עם תחושות שקשה לי איתן כמו: חרדת נטישה או זלזול או עלבון, אני מגיב בכעס. לא מזהה את הכעס הזה כהרגשה אלא כמשהו יזום שעוזר לי להתמודד. הרבה יותר קל לי מול מישהו שאני חושב שפגע בי או שנהג בי לא בהגיון או במידה ראוי עם כעס. אני מתקשה לומר מה בעצם אני מרגיש ואז מגייס שוב את הכעס כדי להפגין אותו מול הבעיה האמיתית – תנו לי מחסה.

הדחף הבלתי נשלט שמניע אותי, פועל למרות המחיר שידוע לי כי אצטרך לשלם, לא חושב על התוצאה שלי או ההשפעה של התנהגותי על אחרים. ולמרות שאני מודע לפעולה שאני עומד לעשות, אני לא יכול לגייס כוחות גדולים מהדחף הזה על מנת למנוע אותו.
איך שהוא זה קשור ליצר המלחמתי שלי, אני נוהג להתווכח על דברים של מה בכך כי חשוב לי מאד להראות צודק, נבון וחכם ושדעתי תתקבל.
משום מה הדפוס הקבוע הוא הצורך שלי להיות מוערך ומקובל. אני עשוי לפעמים לגלות שאני משקיע בזה ים של אנרגיה ובדרך נופל לתוך בורות שקשה לי לצאת מהם. שוב,
כנראה יצר ההישרדות האוטומטי שלי. מסתבר שזה דחף חזק ממני שאני כל כך מתורגל בו והוא תמיד ברירת המחדל.

ההתרכזות שלי בתוך עצמי, הבידוד הזה שאני כופה על עצמי מתוך הגנה. שלא ידעו מי אני או שלא יגעו בי בתוך מקומות שאני עצמי לא מעוניין לגעת בהם. גורמת לי לאבד את היכולת האמפתית שכל כך חשובה לקשר שלי עם העולם שמחוצה לי.
אני בטוח שאני צודק משום שאני משקיע זמן ומחשבה לבנות את התאוריה שמתאימה לי לכל אירוע או מצב שממנו אני חומק. על כן איני יודע לקבל אחריות ולבקש עזרה. תמיד יש מישהו אחר שהוא האשם בכל.

בסיום כל הזרקה הייתי שואב מעט דם מהווריד ומשחק איתו. חלק הייתי מתיז על השולחן וממולל באצבעות, חלק אחר הייתי משפריץ על הקיר ועל הדלת.
קרא את "לצאת נקי"

מדוע כל מהמורה קטנה בדרך הופכת למשבר גדול? – אני מייחס חשיבות מוגזמת לכל מצב של דכדוך או בעיה שקשה לי איתה ונדמה לי שעכשיו כל העולם נחרב ובעצם אין מי שיכול לעזור או לומר לי משהו אחר. בדרך זו אני שוב דוחה אחרים ולא יכול בעצם לבקש את העזרה כשאני זקוק לה. כך קורה שבמקום להכנע אני מגייס כוחות נוספים כדי להמשיך ולהלחם. הדרך הטובה ביותר היא ההכחשה. בניתי מנגנון משוכלל שמרגיע אותי על ידי כך שהוא מסתיר ממני את ההרס והחורבן שאני משאיר אחרי והכל נראה בסדר.

אם אינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך תיקח אותך לשם

המחלה הזו פעילה יום יום, שעה שעה. צריך להיות ער לכך שאין לי כל אפשרות לבטל את פעילות המחלה אבל כן את ההשפעה שלה על דרך ההתנהלות שלי.
נוח למדוד את עצמי על פי כאלה שנראים לי במצב גרוע יותר. ההשוואה שאני עושה תהיה תמיד כזו שתשמן את גלגלי ההכחשה שלי, תאיר אותי באור טוב יותר ותיתן לי קורטוב של נחמה עצמית.

והיום…

מעניין שאינני יכול לשים את האצבע על מניע אחד או משבר בחיי שהביא אותי לעשות מעשה, ולקחת אחריות על ההחלמה שלי.
ניסיתי פעמים רבות "לתקן" את הבעיה שלי על ידי הפסקות בשימוש בסמים כי ראיתי את הבעיה כבעיית סמים בלבד ונדמה היה לי כי אם לא היו סמים בחיי הכל היה בסדר. לא יכולתי עדיין להבין כי שורש הבעיה אינו טמון דווקא בסם וכך בעצם מילאתי את החוסר הרגשי בדרכים אחרות שלא תרמו להתקדמות בשום תחום בחיי.
דבר אחד בטוח. באיזה שהוא מקום בתוכי לא יכולתי יותר לסבול את התלות המתמשכת, את הריצוי המתמיד של אחרים בחיי כשכל מה שעניין אותי זה להשתמש שוב ושוב.
כנראה שחיפשתי משהו שיעניק לי איזו הקלה ולא ידעתי בדיוק "הקלה ממה"?
אני מאמין כי ביום שבו התעמתתי עם עצמי מול מה ומי שאני ובעצם נאלצתי לתת לעצמי את התשובות הפשוטות למה שקורה לי. נאלצתי להודות בתבוסה המוחלטת. להרים ידיים ולומר לעצמי כי אין כל תקווה בדרך שלי, ובעצם אין לי דרך כלל. וכמו שאמר הארנב לאליס "אם אינך יודעת לאן את הולכת, כל דרך תיקח אותך לשם"

לא נותרה ברירה, נאלצתי לומר את המילים "אני מכור" ולהתכוון אליהם לא דבר שבא לי בקלות כי יכולתי לזהות את הבעיה אבל לא ממש הסכמתי איתה כי עד אז בטוח הייתי שיש בידי את הפתרון לכל מצב וכי אני אחראי לו אבל לא באמת לקחתי אחריות אלא דחיתי כרגיל את המעשה שיביא לפתרון. פתאום גיליתי שבמקום להלחם, צריך להכנע. במקום לחפש את האשם, לבקש עזרה. במקום להכחיש, להודות.

זה למעשה היה הצעד הראשון שלי מבלי לדעת כי קיימת דרך מעשית להבנה והפנמה של מי שאני ולהתמוד עם תוצאות ההתמכרות שלי.
הבראתי?, לא יודע אבל אני מחלים.

תגובות

avatar
  הרשם  
קבלי הודעה על: