הוא יודע לחכות

אתה שוכב על המזרון שלך, מדבר עם ההרואין שלך על הכל, ההרואין אוהב אותך, הוא ניזון מהרצונות שלך.

ולדי ויסמן

אתה משתמש בהירואין? לא נורא. עוד מעט זה יעבור. אוטו-טו. מיד כשההירואין יתחיל להשתמש בך. הכל יעבור כיד הקסם. לא יהיו יותר מבחנים, לא שכר דירה ולא המצב של הפועל בליגה. רק אתה, הכסף  וההירואין.  הכמות של "אתה" כל הזמן פוחתת. גם לא נורא. הכמות הופכת לאיכות. הרי יש לך את המלאך השומר הטוב בעולם ואתה מוגן מכל צרה. רק הכסף… בקרוב תגלה שכל מה שיש לך, או יותר נכון היה לך, בקלות הופך לכסף. ואת הדרך ללוד אתה תזכור בעיניים עצומות. ולמה בכלל לפקוח אותם כשהם נעצמות לבד? מילא אם היה מה לראות… ההירואין מגן עליך בקפידה מהתמוטטות עצבים. כל הרכוש שלך זה ג'ינס ישן, סוודר, מעיל משופשף ונעליים מלוכלכות. כמעט שכחתי! הדבר העיקרי! מזרק חד-פעמי. מזרק יפה, אופנתי. לא לכל אחד יש כזה. אגב, קראו לו חד-פעמי בטעות, או אולי בסימבוליות, כדי להדגיש את החדשנות הבלתי-נשחקת שלו. הוא מאוד רב-פעמי, אפילו ארוך-ימים.

לאחרונה התרגלת לראות את צבע הדם שלך לעתים קרובות מדי. במטבח שלך, במקלחות של החברים, במכוניות, בשירותים ציבוריים. בכל מקום. אתה נאלץ להשפיל את מבטך, המבט של עיניך השרופות, מאנשים קרובים וזרים. התחלת להעביר יותר מדי זמן בהמתנה. המתנה לטלפון, המתנה לזמן "שאפשר עוד פעם להתקשר", המתנה לחברים החדשים שלך שיש לך עבורם רק שתי שאלות – "יש?" ו- "כמה?", המתנה בפגישות עם החברים האלה, המתנה לזמן שכל זה סוף-סוף ייגמר… תהיה בטוח – זה ייגמר מתישהו, שלא יהיה לך שום ספק!

אתה שוכב. שוכב על המזרון שלך, מדבר עם ההרואין שלך. על הכל. על החיים, דווקא על החיים. על בנות. ההרואין אוהב אותך. הוא לא ישרוד בלי אנשים כמוך. ימות מרעב. הוא ניזון מהרצונות שלך. רוצה בחורה – צריך רק לבקש. החבר האינסוליני הקטן ינגוס לך בווריד ואתה

תשען על המזרון הישן שלך ותגלגל את העיניים בחושניות. הנה היא – הבחורה! עברה, הסתובבה… זהו! לכי מכאן! עדיף להתקלח עכשיו… אהה! צריך לבקש! אתה מבקש… וריד… מזרון… אתה מרחף, מרחף… מה? נמאס? כבר לא מרחף. פשוט קל ונעים. והוא מלקק את השפתיים. הרצונות שלך היום היו לא משהו. ההירואין נעלב, הוא לא שבע. הוא נעלם בורידים שלך, התמוסס במוח הסובל שלך, בדרך קפץ לחלקים אחרים בגוף. סקרן… ואחר-כך הוא הלך סופית. נמאס לו ממך. איזו חוצפה – כשהוא נמצא אתה רוצה להיפתר ממנו. הירואין לא אוהב יחס כזה. טוב, לא צריך. גם ככה נגמר הכסף.

והנה אתה לבד. בחדר ריק, על מזרון מלוכלך. פתאום אתה קולט שגם אתה אוהב אותו. בנוסף, אתה מגלה שבדרך החוצה הוא לקח את הנשמה שלך. בלי נשמה הגוף כואב ומזיע. אבל זה עוד לא הכל. הוא גם לקח את החלומות שלך. קשה לך מאוד בלי הדברים האלה, פשוט בלתי נסבל. עוד יותר קשה בלעדיו. החבר הטוב והיחידי שנשאר לך. בנקודה הזאת אתה מתחיל לצעוק ולקרוא לו. אחר-כך שוב לצעוק ולקרוא למישהו. ואז פשוט לשבת, לסבול ולחכות. אבל גם הוא יודע לחכות. קירות הבית שלך שנואות עליך. למרות הכאב אתה קם ורץ לחברים, אבל כבר אין חברים בשום מקום. לא עוד… רק העקבות שלו בכל מקום. הרואין באישוניהם, שלא נראים אפילו בחושך, הרואין על ידיהם. לפעמים הוא מדבר איתך בקולם הצרוד. והנה, אצל מישהו אתה פוגש אותו. נופל על הבירכיים. תחזור… רק להיום… והמישהו הזה רואה אותך, מבין אותך ומבקש ביחד איתך. "תעזור לו, אני לא מתנגד. נעשה את זה בשלישיה". המישהו הזה הוא אדם טוב, מבין. והצורך שלך בתרופה – עצום. הוא כמו בניין רב-קומות, מפגין נוכחות ומסתיר את הנוף. הערפד האינסוליני נוגס בווריד שלך ומוצץ, מוצץ, עד שאתה נופל על הרצפה עם עיניים מגולגלות מתשוקה. היום ההרואין עשה יותר מידי. הערפד האינסוליני לקח בשבילו יותר מידי רצונות. אפילו לנשום אתה כבר לא רוצה. אתה לא צריך את זה… אך בסופו של דבר נולדת תחת כוכב המזל. כי המישהו הזה, אולי חבר, בעצם כבר חבר, התחלק איתך בנשימה שלו. על אמת. מפה לפה. אולי העולם בעצם לא כל-כך אכזר. החיים ממשיכים ויש לך עוד שש-שמונה שעות רגועות. צריך לנצל אותם ביעילות, לדאוג שלא תתקע בלי תרופה עוד פעם. אתה קם והולך.

הולך ברחובות תל-אביב. פעם אהבת את העיר הזאת, ודווקא כשהתחלת להסתובב בדרום העיר – הרגשת סוף-סוף שייך, אפילו מאושר. חברים חדשים, אמיתיים, בלי הפוזה והצביעות שכל כך הפריעו לך באנשי דיזנגוף. במיוחד כשאלה התחילו לשכנע אותך לא להיסתובב שם, הרי הם סתם מקנאים וזה מגעיל. והבנות כאן פשוט מתות עליך, החברה החדשה שלך – כל-כך מהממת ובכלל לא מפריע לך שהיא עובדת בזנות, כי אתה יודע שהיא אוהבת רק אותך. ואז יום אחד נגמר הכסף. טוב, יש אלף ואחת דרכים להשיג עוד. ברור שלגנוב זה לא בסדר, היום זאת פעם אחרונה, מחר אני אתחיל את הקריז ובעוד שבוע כל זה יהיה מאחוריי. רק להיום…

אתה מסתכל על פני האנשים. מליוני אנשים. הם כל-כך שונים. שמחים, עצובים. בעיניהם מנצנצים רצונות וחלומות. מליוני חלומות. ההירואין מסתכל במבט מלא תשוקה דרך אישוניך הבלתי נראים. והנה בתוך הקהל אתה מזהה עוד הירואין אחד. הוא התמקם בגופה של בחורה, יפה-לשעבר. אתם שמים לב אחד לשני. אתה, היא והוא. מעיפים מבט וממשיכים ללכת. אנשים ללא חלומות, ללא עתיד, ללא הווה. בביתך מחכה לך צעקה. הצעקה שלך. "תעזוב אותי… תעזוב בבקשה… אני לא מי שאתה צריך… אני אחר… תחזיר לי את החלומות… אני רוצה את האישיות שלי בחזרה…" והוא עוזב. בפעם המי יודע כמה. לא אומר שלום, כי הוא יודע שאתה עוד תקרא לו. בעוד יום… בעוד שבוע… בעוד חודש… בטוח תקרא לו. הוא לא ממהר. הוא יודע לחכות.

תגובות

avatar
  הרשם  
החדש יותר הישן יותר
קבלי הודעה על:
קוקאינה
קוקאינה

הוא מחכה בפינה ןהוא תמיד יעמוד שם! עד סוף החיים. וגם אם תנסה לעקוף או לעבור בלי אפילו להסתכל הוא ישים לך רגל. הוא יצוץ לך בעיניו של הבחור שעומד ומבקש כסף להגיע ל… או בתחנת של האוטובוס ללוד. הוא מתחבא מספר של האוטובוס או בריח של הביוב שמזכיר לך את לוד… ואין לאן לברוח

מכור
מכור

הוא מחכה לי כבר הרבה שנים, בינתיים לא נפגשנו שוב.

Gili
Gili

hu yahol leamtin kama she ba lo …

ויקטור
ויקטור

זה נכון כשאתה מחזיק שריר…

אלי אלבז
אלי אלבז

רק מי שרץ ב"מעגל" פוגש דברים שהשאיר מאחור-רק על הקוים…

אלי אלבז
אלי אלבז

שיעמוד יפה בתור ושימתין בסובלנות. האהבה היתה לפניו…