זרוקים

עד לפני חודש גרו 20 נרקומנים בבניין נטוש ליד התחנה המרכזית בתל אביב. עד שפינו אותם לרחוב

נרקומן. זה הדבר הראשון שעובר בראש כשרואים את יצחק. רזה מאוד, לחיים שקועות, כובע מצחייה על הראש ומעיל ענק. העיניים שלו עייפות, חסרות כל ניצוץ של תקווה. יש לו דיבור מתגונן של אדם שקל לנצל אותו, ושבטח נוצל כמה פעמים בחיים. הוא מתנצל שהוא גמור; לפני שעה הוא הזריק לעצמו יותר ממה שהיה צריך. בזכות זה הוא יכול לתפקד עכשיו, אבל הוא מסטול. אחרי עשר דקות הוא מתיישב ליד שולחן פיקניק קטן שנמצא שם, שופך לתוך פקק את החומר — הרואין מלוכלך, בשפת המקום — ומבשל אותו עם מצית עד שהוא נהיה נוזלי. אחר כך הוא מוציא מזרק נקי, ממלא אותו, מרוקן את בועיות האוויר ומחדיר. קשה לו למצוא וריד, והוא מחטט בתוך העור עד שמצליח. "אתה לא חייב להסתכל", הוא אומר, דואג שלא אראה דברים שיעשו לי רע. הוא תוהה אם יש ספירט. אומרים לו שלא, אז הוא שוטף את החור במים, מדליק סיגריה ונהנה מהארוחה שהוא אירגן. לרגע הוא מחייך. רגע אחרי זה נעלם.

אסי קורן וזיו גל מבקרים בתחנה המרכזית בתל אביב – לכתבה המלאה בבלייזר YNET

תגובות

קבלי הודעה על:
avatar
סדר לפי:   החדש יותר | הישן יותר